החלטה בתיק עת"א 13080-03-11

עניינה של עתירת אסיר זו הנה בקשת העותר להשתלב בסבב חופשות וכן לאפשר לו לקבל תומך פרטי.

העותר מרצה מאסר עשירי לתקופה של 3 שנים בגין זיוף מסמכים והפצתם ובגין עבירות של מרמה ועושק, כאשר ממאסרו התשיעי הוא שוחרר ביום 21.9.09.

העותר מרצה את מאסרו באגף קשישים בכלא מעשיהו, והוא מסווג בקטגוריה א' בעקבות ר"פ של אלמ"ב שנמצא בבדיקה.

העותר החל לרצות את מאסרו ביום 12.4.10, מועד תום המאסר הצפוי הוא ביום 11.4.13 והוא סיים לרצות רבע מתקופת מאסרו ביום 11.1.11.

נימוקי העתירה:

1.         העותר טוען כי מאחר והוא סיים לרצות למעלה מרבע מתקופת מאסרו על שב"ס לשלבו בסבב חופשות שכן התיקון לפקודת הנציבות 04.40.00, אשר קובע כי אסיר המרצה מאסרו השלישי וטרם חלפו שבע שנים מסיום מאסרו הקודם, תישקל הוצאתו לחופשה רק לאחר שסיים לרצות מחצית מתקופת מאסרו, הוא מיום 16.12.10, ולכן לא חל עליו.

2.         העותר מבקש כי יוצמד לו תומך פרטי, בהיותו עיוור, חולה סכרת, משפחתו מתגוררת בגדה, אין לו מבקרים, והוא זקוק לתמיכה צמודה.

לטענת העותר הוא שוחח עם רופא שטען בפניו שאין לו מקום במר"ש ועל כן יש לאפשר לו לקבל תומך.

תגובת ב"כ המשיב:

1.         באשר לבקשת העותר לשלבו בסבב חופשות טוען המשיב כי לאור העובדה שהעותר אינו עומד בתנאי הסף של תקופת מאסר מינימאלית אשר קבוע בתיקון לפקנ"צ, טרם הגיע המועד לבחינת בקשתו להשתלב בסבב חופשות שכן מועד שבירת מחצית תקופת המאסר יחול ביום 12.10.11. מאחר וביום כניסת התיקון לתוקף העותר טרם ריצה רבע ממאסרו התיקון לפקנ"צ חל עליו.

החלטת שב"ס בעניינו של העותר סבירה, עומדת בעקרון השוויון והעותר הראה פגם המצדיק התערבות בית המשפט.

2.         באשר לבקשת העותר לקבל תומך טוען המשיב כי העותר מוחזק באגף קשישים בבית סוהר מעשיהו ביחד עם 21 אסירים נוספים, כולם בעלי מגבלות ובעיות רפואיות. באגף יש תומך המסייע לכלל אסירי האגף ומבדיקת בית הסוהר לא עלה צורך מיוחד המייחד את העותר משאר האסירים בגללו מגיע לו תומך פרטי.

דיון והכרעה:

1.         נושא חופשות אסירים מוסדר בפקנ"צ 04.40.00, המבוססת על סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב- 1971, לפיו "השר רשאי, על פי בקשת אסיר או על פי המלצת הנציב, לתת לאסיר בתנאים שייראו לשר, חופשה מיוחדת...".

על פי סעיף 1ב לפקנ"צ "חופשה אינה זכות מוקנית, אלא טובת הנאה מבין טובות ההנאה המנויות בתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, הנתונה לשיקול דעת".

            ברע"ב 5570/09 אדינאייב נ' שב"ס מיום 4.2.10, פורסם בנבו, נקבע כי

                        "לאסיר אין זכות קנויה לצאת לחופשה. זכותו לחירות ולחופש תנועה הוגבלו כדין מעצם עונש המאסר שהוטל עליו לתכלית הראויה של הגנה על שלום הציבור ובטחונו. על כן, מי שהוטל עליו עונש מאסר, הטומן בחובו הגבלה מובנית של החירות, אינו בעל זכות ליציאה לחופשה כל עוד הוא נתון במאסר. החופשה ניתנת לו כטובת הנאה, כפריבילגיה, שתכליתה חיזוק הקשר בין האסיר לבין משפחתו וקהילת מגוריו, הקלה זמנית במסגרת הנוקשה של המאסר, ויצירת תמריץ להתנהגות טובה של האסיר בבית הסוהר. ציפיית האסיר לצאת לחופשה מותנית בהחלטת הגורמים המקצועיים בשב"ס להם נתון שיקול דעת רחב לשקול את עניינו של האסיר ונסיבותיו הפרטניות מול הסיכון לציבור שיציאתו לחופשה עלולה ליצור (סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"א-1972 (להלן: פקודת בתי הסוהר); תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978 (להלן: תקנות בתי הסוהר, או התקנות); סעיפים 1.ב ו-2.א. בפרק א' לפקודת נציבות בתי הסוהר בעניין חופשות אסירים (פקודה מספר 04.40.00) (להלן: פקודת הנציבות); עע"א 6481/01 אל-עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, 713-717 (2003) (להלן: ענין אל-עביד))..".

יחד עם זאת,  הגם שאין מדובר בזכות מוקנית אלא בתוצאה של שימוש בשיקול דעת, יש להפעיל שיקול דעת זה באורח מוסדר, על פי אמות מידה, כמפורט בפקודה (רע"ב 5487/09 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] מיום 4.11.09 , ורע"ב 5444/09 אימאן חג' יחיא נ' שירות בתי הסוהר [פורסם בנבו] מיום  22.1.09 ).

עוד נקבע כי "גם אם במובן משפטי החופשות הן פריבילגיה הניתנת על סמך שקלולם של גורמים שונים, עדין הן מעין 'דרך המלך' לאסיר על פי ציפיות סבירות של האדם העומד באמות המידה לכך" (ר' למשל רע"ב 5745/10 ערפאת סאלח נ' שב"ס ומשטרת ישראל [ פורסם בנבו], מיום 21.9.10 ורע"ב 5325/07 קדוש נ' שירות בתי הסוהר ([פורסם בנבו] מיום  17.6.07) :